מאז ומתמיד הציעו הבנקים תכניות חיסכון למי שרצה לחסוך כסף לעתיד. ברוב רובם של המקרים, דורש הבנק "לסגור" את הכסף לתקופת זמן כלשהי. שנה, שנתיים ואפילו שבע שנים ויותר, כתנאי לריבית אותה יקבל החוסך.
מי שמבקש למשוך את כספו לפני הזמן הנקוב בתנאי התוכנית נאלץ "לשבור" את החיסכון, או לצאת ב"תחנות יציאה" שמעניקות לו ריבית נמוכה מהמובטח. מי שרוצה את כספו נזיל, נאלץ להסתפק בפיקדונות קצרי מועד שמעניקים ריבית אפסית ואפילו לא שומרים על ערך הכסף.
השימוש בטרמינולוגיה הזאת של שבירה סגירה וכל היתר, נועד ליצור תחושה כאילו מדובר בעסקה משתלמת במיוחד שיציאה ממנה מהווה שבירה…
על מנת להבין עד כמה משליכה הטרמינולוגיה על תפיסת העולם שלנו, אביא כדוגמה תכנית חיסכון בנקאית שמבטיחה תשואה נאה למי שמתמיד לחסוך במשך עשר שנים. שוב יתברר כי האמת, כמו תמיד, רחוקה מאוד מהתדמית.
נניח שחסכנו 100 אלף שקל בתכנית לעשר שנים. ולדברי הפרסום אנו אמורים לקבל בסוף התקופה 150 אלף שקל. דהיינו, הקרן פלוס ריבית שנתית של חמישה אחוזים. נכון?
אז זהו, שלא. אנחנו חושבים שהריבית היא ריבית של חמישה אחוזים, אך בפועל היא בקושי מגרדת את ארבעה האחוזים. שכן התשואה היא פועל יוצא של ריבית וריבית דריבית.
אסביר. הפקדנו 100 אלף שקל ("סגרנו" כמובן). בשנה הראשונה אנו מקבלים תשואה של חמישה אחוזים שהם קצת יותר מ-5,000 שקלים כפי שהובטח לנו. (היות והריבית היא ריבית יומית). אבל… אנחנו לא יכולים למשוך את התשואה וללכת לדרכנו, עלינו לחכות עוד תשע שנים.
בשנה הבאה יעמוד סכום הקרן על 105 אלף שקל, שהם אותם אחוזי ריבית שנוספו על הקרן. בשנה השלישית יעמוד הסכום על 110.5 וכן הלאה. אבל בסופו של דבר, בתום שנות החיסכון נקבל רק 150 שהם חמישים אחוזים על ההשקעה. זאת אומרת שבפועל קיבלנו ריבית נמוכה מהריבית שחשבנו שנקבל.
מה שמעורר שתי שאלות: השאלה הראשונה היא מדוע "לסגור" את הכסף? והשאלה השנייה היא, האם אנו מבינים מה משמעותה של ריבית דריבית וכיצד אנו יכולים להרוויח באמצעותה הרבה יותר מכפי שמציעים לנו.
לו אכן היינו מקבלים ריבית של חמישה אחוזים, באמת חמישה אחוזים לשנה, היינו אמורים לקבל בסוף התקופה סכום של 164.7 אלף שקל… לאן נעלמו 14 אלף שקל?!
