השבוע לפני ארבעים שנה (6 אוקטובר 1983) נפל דבר בישראל. בפעם הראשונה (והאחרונה) בהיסטוריה של הבורסה לניירות ערך בתל אביב, נעצר המסחר בה למשך שבועיים וחצי ברצף. בועת ויסות מניות הבנקים שהתנפחה במשך למעלה מעשור התפוצצה לישראלים החרדים בפנים. הכלכלה הישראלית עמדה בפני קריסה ולממשלה לא נותר אלא להלאים את הבנקים כדי למנוע קטסטרופה גדולה יותר.

משבר ויסות מניות הבנקים נחשב לאחד האירועים המרכזיים בתולדות שוק ההון הישראלי, ואפשר לומר שהוא גם עיצב במידה רבה את אופן התנהלות השוק בישראל עד לעצם היום הזה. ובשונה מהרגולטור, משקיעים קטנים רבים עדיין לא השכילו להפיק את הלקחים הנדרשים מהמפץ הגדול בשוק ההון הישראלי.

אין דבר שהמשקיע הממוצע מחפש יותר מאשר יציבות פיננסית. כדי ליהנות ממנו, הוא מוכן לעתים לשלם גם מחיר יקר דוגמת דמי ניהול גבוהים, אובדן הטבות מס ואף וויתור על האפשרות ליהנות מתשואות גבוהות יותר. איני מזלזל חלילה ביציבות, אך מה שנראה יציב מדי הוא לרוב גם רע מדי – ומשבר ויסות מניות הבנקים הוכיח זאת היטב.

משבר ויסות מניות הבנקים

הבנקים מצטייריים בעיני ישראלים רבים כגופים שתלטניים וריכוזיים שרואים רק את שורת הרווח ולא את הלקוח. המחשה לכך קיבלנו לפני שנה, ככל שהתחזקו הדרישות הציבוריות להעלות את הריבית על הפיקדונות ביחס זהה להתייקרות הריבית על ההלוואות. ובכן, אם חשבתם שכוחם של הבנקים היום חזק מדי, תופתעו לגלות שמדובר בפרומיל בהשוואה לכוחם בעשורים הראשונים של המדינה. 

הריכוזיות העצומה והכוח הכמעט אינסופי של הבנקאים בשנות השבעים והשמונים איפשרו לבנקים הגדולים לנפח את הבועה הגדולה ביותר בשוק ההון, עד להגעתה למימדים עצומים שלא איפשרה לה להמשיך ולהתנפח – אלא להתפוצץ.

הבנקים היו שם נרדף לכל מה שקשור להון הישראלי – ניהול חשבונות עו"ש, ניהול פיקדונות, ניהול קופות גמל וקרנות השתלמות, מתן אשראי והלוואות, מתן שירותי ברוקראז' למסחר בבורסה, הנפקת חברות וגיוס הון בשוק ההון – והתוצאה הייתה כדלהלן:

• יועצי ההשקעות – המליצו ללקוחות הבנק לרכוש את מניות הבנק.
• מנהלי הבנק – השתמשו בהון העצמי של הבנק (חשבון הנוסטרו) לרכישת מניות הבנק, כדי לייצר תשואה לבעלי המניות.
• הבנקאים – הציעו לציבור הלוואות בסכומי עתק, בתנאי שחלק מכספי ההלוואה ישמשו לרכישת מניות אותו הבנק, תוך שימוש בפרקטיקת התניית שירות בשירות.
• קרנות הנאמנות, קרנות ההשתלמות וקופות הגמל – נוהלו על ידי הבנקים ושימשו אותם לרכישת מניות נוספות של הבנק, באמצעות כספי ציבור החוסכים (ערב המפולת היו כ-60% ממניות הבנקים, שהחזיקו הקרנות, מניות בנקים הקשורים אליהן).
• זרוע החיתום – של הבנקים, גייס חוב עבור חברות חדלות פירעון באמצעות כספי ציבור החוסכים, וכך הנשים את החברות הללו והציל את הבנק מחשיפה לחובות אבודים.
• בעלי המניות – נהנו מתשואות של עשרות אחוזים וביקשו למנף את עצמם באמצעות הלוואה מהבנק, שכל מטרתה רכישת מניות של הבנק המלווה. אשראי שהמשקיעים לא יכלו לפרוע במקרה של קריסת המניה.
• ההלוואות – היו מגובות בשעבוד של המניות שנרכשו על ידי בעלי המניות – הלווים – ולכן לא יכלו ה"בטוחות" לשמש את הבנק במקרה של חדלות פירעון. מכירה כמותית של מניות הייתה מובילה לירידה בשערי המניה וכתוצאה מכך לפיצוץ הבועה – כפי שאכן קרה בסוף.
• המנהלים – ניהלו שיתוף פעולה הדוק בין הבנקים על מנת לשמור על ויסות המניה ולוודא כי לא יהיה יום מסחר שבו המניה יורדת, אלא רק תעלה עוד ועוד.
• היד הנעלמה – וידאה שמדי יום המניות יעלו בשיעור כלשהו. היה נדיר לראות יום בורסאי ללא עליות במניות הבנקים.
• הבורסה – נחלקה לשנייים. מניות "רגילות" ותנודתיות שמתנהלות כמו כל נייר סחיר שעולה ויורד, ומניות "בטוחות" של הבנקים שעלו באופן עקבי במשך שנים.
• המלחמה באינפלציה – העיקשת בשנות השמונים, אילצה את הממשלה להוביל צעדים לפיחות השקל, אך הציבור לא האמין במטבע הישראלי ו"נלחם" כדי לשמור על ערך הדולר באמצעות הגברת הביקוש למט"ח. על מנת להסיט עוד ועוד כספים לפיקדונות המט"ח מכרו הישראלים את מניות הבנקים שברשותם וגרמו להתפוצצות הבועה.
• באוקטובר 1983 – נגמר הסיפור ונסגרו הדלתות. הבורסה ננעלה לשבועיים וחצי ונפתחה מחדש לאחר שגובש "הסדר מניות הבנקים"
• המדינה – שתקה והעלימה עין במשך יותר מעשור. לאחר התפוצצות הבועה, ועל מנת למנוע את קריסת הכלכלה הישראלית, היא נאלצה להלאים את הבנקים ולגבש את הסדר מניות הבנקים.
• הסדר מניות הבנקים – כלל הלאמה של הבנקים, וכתוצאה מכך החוב הלאומי זינק בשנה אחת ב-12 אחוז והגיע לשיעור של 212% מהתמ"ג. שיעור שמשמעותו הייתה משבר פיננסי חמור בתוך שנתיים או שלוש. דירוג האשראי ירד והאמון בשוק ההון נהרס.

אין השקעה בטוחה

בחודש נובמבר 2022 פרסמתי מאמר שכותרתו "היכן לא להשקיע: 4 כללים בדרך להשקעה נכונה". מדובר במאמר פשוט למדי, שנוגע בארבעה מקרים בהם כל שהמשקיע לעשות הוא לברוח. והכלל הראשון במאמר הינו "אם זה נראה טוב מדי בשביל שזה יהיה אמיתי, כנראה שזה לא אמיתי".

למרות שהציבור חשוף למאמרים מסוג זה, בפועל חלק ממנו לא מיישם את הטיפ. השקעות "יציבות" ו"בטוחות" ממשיכות לקסום למשקיעים רבים ואחת לתקופה אנו עדים להונאה חדשה שבבסיסה הבטחת תשואות למשקיעים. 

משבר ויסות מניות הבנקים היה אירוע מכונן והיסטורי שהותיר חתום על הכלכלה הישראלית, ולכן הוא מהווה דוגמה מעולה לכך. אך אפשר גם שלא להרחיק לכת להשקעות הדור הקודם במניות "יציבות" שהיו בועה ותו לא. הונאת מיידוף שהתפוצצה בתחילת שנות האלפיים הייתה גם היא דומה להפליא – פירמידה שצמחה תוך שימוש בכספי המשקיעים להשאת תשואות יציבות לאורך זמן.

עצם היותם חלק ניכר מנפגעי מיידוף משקיעים יהודיים שהכירו את קורות משבר ויסות מניות הבנקים, מוכיח כי הטבע האנושי מפציר בנו לבחור בהשקעות הקוסמות מרוב יציבות, למרות כל תמרורי האזהרה. מה שמחדד את הצורך במנהל השקעות מקצועי שאינו מושפע רגשית מביצועי התיק.

זו המסקנה הראשונה שאפשר להפיק ממשבר ויסות מניות הבנקים. ויש עוד אחת, שחשובה לא פחות:

האור ממתין בקצה המנהרה

"כשהדם זורם ברחובות – זה הזמן לקנות מניות", אמר הברון פיליפ דה רוטשילד. האורקל מאומהה, וורן באפט הוסיף את הציטוט הידוע "תהיה פחדן כשכולם חמדנים וחמדן כשכולם פחדנים". ושניהם התכוונו לאותו דבר – שהיצור האנושי מתקשה ליישם – כל משבר הוא הזדמנות ושווה לנצל אותה.

צדיק בינו הוא איש עסקים ישראלי אשר מככב זה שנים ברשימת המיליארדרים העשירים בארץ. אך לא רבים יודעים שלפני שהפך לבעלים של הבנק הבינלאומי הוא היה בכלל… טלר בבנק. לא פחות. פקיד זוטר שטיפס במעלה המדרגות והיה למנכ"ל הבנק הצעיר ביותר כשמלאו לו 38 שנים בלבד.

השאפתנות של צדיק בינו כללה לא מעט יצירתיות, ומשבר ויסות מניות הבנקים היה אחד ה"סיבובים" המשמעותיים בחייו. 

"הסדר מניות הבנקים" שהובילה הממשלה לאחר פרוץ משבר ויסות מניות הבנקים, הייתה הלכה למעשה הלאמה של הבנקים, וזאת באמצעות המרת מניות הבנק לאגרות חוב ממשלתיות צמודות לדולר שהמדינה התחייבה לפרוע במספר מועדים. ההצמדה לדולר נעשתה נוכח האינפלציה הגבוהה באותה עת ואובדן האמון הציבורי בשקל הישראלי.

באותה עת היה צדיק בינו מנכ"ל הבנק הבינלאומי – הבנק היחיד שלא השתתף בבועת ויסות מניות הבנקים – והוא ראה במשבר הזדמנות מעולה לרווח. הדולר היה המלך ובינו הציע לציבור פיקדונות דולריים נושאי תשואה גבוהה משמעותית מתשואת השוק, כאשר פיקדונות אלו היו מגובים באג"ח הבנקים שהולאמו. הפער בין תשואות האג"ח לתשואות הפיקדונות היה בחלק מהזמן גבוה מ-20% ויצרה עבור הבנק הבינלאומי רווחים אדירים כתוצאה משימוש בכספי הפיקדונות לצורך רכישת אג"ח שבעלי הפיקדונות לא רצו לרכוש בעצמם.

המהלך של בינו אולי נשמע כמו אגדה פיננסית, אך כל מעבר בין בתי השקעות (לאותו מסלול) על ידי החוסכים מזכיר זאת. הציבור רואה תשואות נמוכות ואף שליליות ועובר למנהל השקעות אחר שנמצא בשיא. רק שמהשיא אפשר רק לרדת, וכך מוצאים עצמם חוסכים רבים עוברים דרך קבע בין מסלולים ובתי השקעות ורק מעמיקים את ההפסד שמקורו באובדן תשואות. וזאת למרות שבהתמדה אצל מנהל השקעות אחד לאורך זמן, עולים סיכוייהם להשאת תשואות גבוהות.

שוק ההון משקף גם הוא במקרים רבים מצב דומה, כאשר ירידות חזקות במניה, מדד ואף בשוק כולו גורמות למשקיעים רבים למכור את אחזקותיהם ולקבע את ההפסד שלהם. וזאת למרות שהוכח כי בטווח הארוך השוק מתקדם לכיוון אחד בלבד – החיובי.

אובדן פופולריות של אפיק ומכשיר השקעה כזה או אחר, כמו גם דיווחים שליליים עליו ברחוב ובכלי התקשורת, עדיין לא הופכת את ההשקעה שלנו ללא כדאית. ההיפך הוא הנכון, במקרים רבים דווקא אז יש לנו האפשרות לנצל הזדמנות ולהגביר את התשואות. והדרך לשם עוברת בהכרת ההשקעה לעומק. אם רק תדעו במה ובמי אתם משקיעים, ולא תלכו אחרי העדר, ישנו סיכוי משמעותי שתהיו מסוגלים לזהות הזדמנויות פיננסיות במשבר הכלכלי הבא.